"ספר הכוזרי" הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנות ה-40 של המאה ה-12. הספר נקרא במקורו הערבי "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה", ובתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, הוא מכונה "ספר הכוזרי". הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות הדת בכלל ועל היהדות בפרט, תוך שימוש בסיפור על אודות גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן. ספר הכוזרי נחשב אחד מספרי היסוד החשובים ביותר של ספרי הפילוסופיה בארון הספרים היהודי, לצד ספרים כמו ספר האמונות והדעות ומורה הנבוכים.

כאשר הרב קוק ייסד את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, הוא נתן שיעור בספר זה, באומרו שישיבה ללא "ספר הכוזרי" איננה ישיבה. הסופר ש"י איש הורוויץ כתב על ספר זה "ספר הכוזרי אינו ספר במובן הרגיל הוא יותר מספר, זוהי השתפכות נפש, אלה הם געגועים של אוהב בשעה שהוא מדבר על ארוסתו, זוהי פאוימה אלהית, שיר השירים של היהדות".

יהודה אבן שמואל תרגם לעברית את ספר הכוזרי, והקדיש את התרגום לעילוי נשמת בנו. תרגום זה, שזכה לפופולריות רבה בשל שפתו המודרנית, הבהירה והקולחת, זכה גם לביקורת חריפה (בעיקר מהרב יוסף קאפח) מחמת אי נאמנותו למקור הערבי. בנוסף, חיבר פירוש לספר מורה הנבוכים, הפירוש כתוב עד חלקו הראשון של חלק ג.(נלקח מויקפדיה) '.